סיפור מעודד שנתן לי תקווה, בתקופה הקשה העוברת עלינו. חזון של אישה אחת, שהוגשם למרות אינספור מגבלות פיזיות וסביבתיות. חיבור בין התרבות ממנה הגיעה למזרח הרחוק, במוסד הפועל עד היום ומסייע לרבים.

כדי להגיע לתחילת הסיפור, צריך לחזור לאחור בזמן, אל סוף המאה ה19. בדרך לשם, נעצור בסוף הסיפור – מודעה קטנה שפורסמה בעיתון “ניו יורק טיימס” בשנות השבעים של המאה ה20:

ב15 לדצמבר 1972 פורסמה ידיעה בניו יורק טיימז:

גֶ’נֶבִיב קוֹלְפִילְד שהקימה בתי הספר לעיוורים, נפטרה בשלישי בבנגקוק בגיל 83. מיס קולפילד, קיבלה את מדליית החופש האמריקאית. קולדפילד החלה בהקמת בתי ספר לעיוורים במהלך מלחמת העולם השנייה. שהתה תחילה ביפן שם לימדה אנגלית. גב’ קולדפילד, שהיא גם דודתה של ג’ואן קולדפילד השחקנית, למדה בטרינטי קולג’ ובאוניברסיטת קולומביה.

עד היום פועל בבנגקוק בית הספר שקולפילד הקימה. כתב “ברייל-תאילנדית” אותו יצרה יחד עם קבוצה תאילנדית משמש עד היום עיוורים דוברי תאילנדית, בתאילנד וברחבי העולם.

גֶ’נֶבִיב קוֹלְפִילְד เจนีวีฟ คอลฟิลด์ עיוורת שטיילה במזרח ב1923 והקימה בתי ספר הפועלים היום

עיוורת בטיול במזרח

גֶ’נֶבִיב קוֹלְפִילְד เจนีวีฟ คอลฟิลด์ Genevieve Caulfield, צעירה מארה”ב החליטה לסוע למזרח הרחוק ולהתפרנס מהוראת אנגלית, מקצוע שגם בימינו מפרנס זרים המגיעים למזרח הרחוק. אלא שאותה צעירה הייתה עיוורת מאז היותה תינוקת, והטיול אליו יצאה בתחילת המאה ה20 היה קשה לכל אחד, גם ללא מגבלת הראייה איתה התמודדה. 

גם היום, טיול במזרח לעיוור הוא פרויקט מאתגר.
בתחילת המאה ה20, מדובר היה בחתיכת הרפתקה. תקופה בה מעט זרים מהמערב הגיעו למזרח הרחוק, חווים תלאות וקשיים בדרך ובמדינות אליהן הגיעו.

1888 סאפלוק וירג’יניה, ארה”ב

הכל החל 25 שנים קודם לכן,

ג’נביב קולפילד, אז תינוקת בת חודשיים, נלקחת לרופא ילדים המטפטף לעינייה בטעות טיפות לא נכונות. לזוועת ההורים ג’נביב מתעוורת.

החלום של ג’נבייב היה מאז ומתמיד להפוך למורה ולקדם חיבור בין תרבויות

ג’נבייב גדלה וכשמגיע זמנה להתחיל ללמוד, היא נשלחת רחוק מהבית לבי”ס אוברברוק לעיוורים. לאחר סיום הלימודים באוברברוק, היא מגשימה חלום ולומדת בקולג’ למורים של אוניברסיטת קולומביה, שם היא מוכשרת כמורה.

1923 יפן

מגיל 17 ג’נביב חולמת לסוע ליפן, להכיר תרבויות חדשות. ללמוד, ללמד, וליצור חיבורים בין אנשים.

לאחר סיום הלימודים היא אורזת מזוודה ומפליגה ליפן בצד השני של העולם. ארץ עם שפה ותרבות שונה לגמרי מארה”ב. רחוקה מאוד ומנותקת מכל מה שהכירה מאז ילדותה.

על הספינה היא מתחילה ללמד את הקפטן וצוות המלחים את השפה האנגלית.

היא מגיעה לטוקיו שם היא מציעה את שירותיה כמורה לאנגלית. אט אט מגיעים התלמידים, בהם גם שוטרי משטרת יפן. קולפילד שורדת את רעידת האדמה הגדולה שהחריבה חלקים מיפן, ומאמצת בת יפנית בשם הוראקו.

קולפילד לומדת ברייל-יפנית, מה שמצריך כמובן לימוד השפה היפנית. היא עוברת לעבוד כמורה לילדים יפנים עיוורים. ביפן היחס לנכים שונה. קשה יותר, אפילו מהמצב בארה”ב של אמריקה בין מלחמות העולם הראשונה והשנייה.

באסיפת עיתונאים שנערכה לג’נבייב קולפילד עם קבלת פרס נשיא ארה”ב ושודרה ברדיו ניו יורק, סיפרה קולפילד כיצד שרדה את הקשיים בהוראה, בזכות סיפור שהייתה מספרת לתלמידים ביום הראשון ללימודים:

“כל אחד אוהב לעבוד על המורה” הייתה קולפילד אומרת לתלמידים “זה כיף גם לי, ולמרות זאת אני מציעה שאיתי לא תעשו משחקים, כי במקרה שלי זה יהיה קל מדי”.

1939 תאילנד

סמוך לפריצת מלחמת העולם השנייה, קולדפילד עוברת מיפן לתאילנד.

היא מתחילה לפעול למען עיוורים ומקימה בבנגקוק את בית ספר לעיוורים הראשון בתאילנד. מספרים שהסיבה להקמת בית הספר  הייתה הדאגה שלה כי ילדים עיוורים נתפסים כחסרי תועלת.

הוראקו בתה מתחתנת, נכנסת להיריון. היא מתה בלידה ומותירה אחריה תאומים. קולפילד מגדלת את נכדיה התאומים. הבעל האלמן מתחתן עם בת אצולה תאילנדית.

בית הספר לעיוורים שקולפילד הקימה בבנגקוק, שורד שטפונות וכיבוש יפני. כן, ב1941 היפנים מגיעים אל קולפילד בתאילנד. הצבא היפני נלחם ברחבי סיאם במהלך מלחמת העולם השנייה. אחת היצירות הספרותיות והקולנועיות המוכרות על אותה תקופה, הוא “הגשר על הנהר קוואי”. סיפורם של שבויים בידי הצבא היפני, המאולצים לבנות גשר עבור הכוחות היפניים באזור קנצ’נבורי מצפון לבנגקוק.

בית הספר של קולפילד, פועל עד היום בבנגקוק, לאחר שיפוצים והרחבות שעבר במשך השנים:

פיתוח תאילנדי מהיר

באותו ריאיון רדיו לרגל קבלת פרס נשיא ארה”ב, קולדפילד סיפרה על ההתרשמות שלה מקצב הפיתוח המהיר שתאילנד עברה במהלך כעשרים שנה, שחלפו מאז הגיעה לבנגקוק ועד מועד הראיון:

“יש לי פרספקטיבה לפיתוח האדיר שתאילנד עברה מאז הגעתי ב1939 ועד היום 1963. מוסדות שנפתחו לעיוורים, חרשים ועוד. כולם נפתחו ופותחו בידי תאילנדים, בסיוע משפחת המלוכה וארגונים בינלאומים שסייעו.

הגעתי מיפן, ושמעתי מה קורה בסיאם. תאילנדים שהגיעו ליפן סיפרו שלא ראו עיוורים רבים בתאילנד.

היום יש בבית הספר שלנו בבנגקוק מעל 140 תלמידים. הרבה מהמאמץ היה לשכנע הורים תאילנדים לשלוח את ילדיהם העיוורים לבית הספר.

לקח 6 חודשים לבנות קרן להקמת בית הספר, כי 880 דולר שהבאתי איתי לא הספיקו כמובן.

עזרה וקוד לבוש

מי שעזרה לי הייתה לַאִיַט ละเอียด พิบูลสงคราม אשתו של ראש הממשלה פְּלֵק פִּיבּוּן סוֹנְגְקְרַאם แปลก พิบูลสงคราม. באותם ימי מלחמה (מלחמת העולם השנייה, י.ג) היה קוד לבוש נוקשה בתאילנד. אי אפשר היה לקנות בחנות, בלי לחבוש כובע וכפפות. (גם היום לא ניתן להיכנס למשרד ממשלה בתאילנד בכפכפים שורטס וגופייה. שלטים בכניסה דורשים הגעה בלבוש מכובד, י.ג).

בכפרים התאילנדים, היה לפעמים כובע אחד לכל המשפחה. האישה הייתה יוצאת בבוקר לקניות עם הכובע, אחר כך בעלה היה יוצא עם הכובע למכור תוצרת חקלאית.

המוזר แปลก – בן גוריון של התאילנדים

פְּלֶק ולַאִייָאט פִּבּוּן-סוֹנְגְקְרַאם แปลก และ ละเอียด พิบูลสงคราม

פילדמרשל שהפך ראש ממשלה, כשתאילנד עברה ממבנה של מלוכה למונרכיה חוקתית. דמוקרטיה במבנה שלטוני דומה לאנגליה, עם שני בתי נבחרים ובית מלוכה בעל תפקיד יצוגי. הנהיג בתאילנד מהפכת תרבות נוקשה יחד עם אשתו שלחמה עבור זכויות נשים. נפטר בגלות ביפן. אשתו האריכה חיים אחריו ונפטרה בתאילנד.

העזרה הגיעה בצורה לא צפויה מבחינתי. אשת ראש הממשלה הפעילה באותה תקופה מועדון תרבות לנשים. הוצע לה להביא למועדון הופעה של ילדים עיוורים. היא הופתעה אבל הסכימה.

כל הילדים הופיעו עם כפפות וכובע כנדרש בחוק, והציגו מופע אחד בתאילנדית ואחד באנגלית.

הנשים היו כל כך מופתעות, שכל התלמידים בבית הספר הוזמנו למחרת לארוחת צהריים.

כל זה להראות לכם, על התגובה התאילנדית המהירה לצורך שלנו בעזרה לילדים העיוורים.

מספר התלמידים קפץ מ20 למעל 140.

התקציב שלנו קפץ, כששישית ממנו מגיעה ממימון ממשלתי. שאר הכסף מגיע מתרומות מתאילנדים. בין התורמים ג’ים תומפסון, שהשתלב בפיתוח תעשיית המשי בתאילנד.

ג’ים תומפסון פותח את ביתו לביקור תיירים, וגובה דולר ורבע מכל מבקר. הכסף הזה כולו מגיע לבית הספר שלנו לעיוורים, למימון הפעילות.

צפו: שבוע האופנה הבינלאומי Thai Silk בבנגקוק, ומסר מהנציגה הישראלית | 7-11.12.2022

גנבייב קולפילד ממשיכה ומספרת על השינוי בו חזתה בתאילנד בפרספקטיבה של כ20 שנה:

“גם התפיסה החברתית כלפי עיוורים השתנתה. עיוורים בוגרי בית הספר, החלו להיות מועסקים כמוזיקאים, מתרגמים, פועלים במפעל ועוד.

כל הקונספט לגבי עיוורים השתנה.

היום (1963, י.ג) הוקמו גם בתי ספר לחירשים ובעלי מוגבלויות נוספים.

הכל פותח במהירות במהלך מלחמה. באותה תקופה חצי מנציגי הפרלמנט נבחרו וחצי מונו. הממשל הצבאי עדיין בתוקף גם היום.

המלכה, פטרונית הפיתוח סייעה רבות לפיתוח בית הספר והסיוע לעיוורים.

נוסד גם ארגון מתנדבים לעזרה לנו וגם לעזרה בבתי חולים ומקומות נוספים.

בהתחלה אחת מנשות הבכירים אמרה לי בהומור שזו לא התנדבות, אלא עבודת כפייה שמחייבים אותה להתנדב. זמן קצר אחר כך, ההתנדבות הפכה להיות חלק מסמלי הסטטוס של המעמד הבכיר בחברה, שחשו חובה להתנדב. שינוי חברתי חיובי מהיר.

תאילנדים בודהיסטים מכל המעמדות, תורמים כסף לבית הספר כדי לזכות בקארמה חיובית. עוזרים לנו ועוזרים לעצמם באותו זמן.

“הפעילות שלנו הופכת עיוורים לבעלי ערך עצמי. שלחנו תלמידים להמשך לימודים בחו”ל. תלמידה שלנו עובדת באו”ם באנגלית בפרויקט “נהר מקונג”. המנהל שם אמר שלמרות הקשיים, היא הקלדנית הטובה ביותר אצלם.

1956 ויטנאם

בסיום מלחמת העולם השנייה, ארה”ב כובשת את יפן. גנרל מק ארתור האמריקאי, מנהל ביפן תוכנית שיקום ושינוי שלטוני. מיס קולפילד ונכדותיה חוזרים ליפן. אולם מספר שנים אחר כך היא נוסעת לויאטנם להקים בית ספר נוסף לעיוורים.

במהלך 4 שנים היא מקימה בית ספר ומרכז שיקומי לילדים בסאיגון.

ימים ראשונים בסייגון

” לא הכרתי אף אחד ושום מקום בויטנאם” מספרת קולדפילד “…מה אוכל לעשות שם ב1956 כשאני לא מכירה את השפה ולא מכירה אף אחד. אז הלכתי לשגריר ויטנאם בבנגקוק.

השגריר הויטנאמי בבנגקוק היה פליט מצפון וינטאם שנשלח לתאילנד כדי לסייע לפליטים ויטנאמים מהמלחמה עם הצרפתים (מלחמה שקדמה למלחמה עם ארה”ב המוכרת במערב כ”מלחמת ויטנאם”, י.ג).

השגריר אמר שיוכל לעזור וסידר לי פגישה עם נשיא ויטנאם כדי שאספר על הפעילות שאנחנו עושים למען עיוורים בתאילנד.

כך נפגשתי ביום הראשון שלי בסייגון, עם נשיא ויטנאם דאז נְגוֹ דְן יִם Ngo Dinh Diem. הוא בדרך כלל דיבר צרפתית ולצידו מתורגמן, אבל משום מה דיבר איתי באנגלית. לא אשכח את דבריו:

“אני רוצה שהנכים יהיו ויחושו חלק בלתי נפרד מהפיתוח של ארצנו. לצערי אין לי הרבה כסף, אבל אני לא רוצה שמי שיש לו מגבלה יושאר מחוץ לתקציב. האם תוכלי להתחיל בפרויקט קטן” נְגוֹ דְן יִם, נשיא ויאטנם 1956

“אמרתי לו”, מספרת קולפילד,  “שבתאילנד התחלנו בתלמיד אחד. ואין קטן מזה. כך התחלנו בבי”ס אחד לעיוורים בסייגון במימון ממשלתי, בסיוע קרן ידידי העיוור בויטנאם שהתמקדה בעיוורים בוגרים. לאחר מכן הצטרף ארגון נוצרי, שהביא ילדים עיוורים שהצטרפו ללימודים.

ב1961 כבר ביקש ממני הממשל,  להכשיר מורים, להפוך מורים לעיוורים כדי לפתוח בתי ספר נוספים.

שמעתי על ההפיכה, ורציתי לבטל את נסיעתי לויטנאם. בחברת תאי אירוויז עדיין לא שמעו על ההפיכה, ושאלו למה אני רוצה לבטל את הטיסה.

חששתי מאוד שהמורדים החריבו את הפרויקט, אבל התברר שהכל המשיך לעבוד כולל לימודי ברייל.

גם לאחר ההפיכה השנייה, גם הממשל החדש היה מעוניין בהמשך הפיתוח וגם קיבלנו סיוע אמריקאי לפרויקט.

בהמשך, צוו סינים בויאטנם להתאזרח. הדבר יצר מהומות. רבים מהם דיברו סינית בלבד. נפתחו בתי ספר לשפות בהם למדו סטודנטים סינים, במטרה לשלב אותים בלימודים בויטנאם.  אחד המסייעים היה האב דייגו, שדיבר וכתב סינית.

למרות כל הקשיים, הפעילות למען העיוורים המשיכה כרגיל.

אני מספרת לכם את הסיפור הארוך הזה, להראות כמה אנשים מתעניינים בכל העולם בסיוע ועזרה. גם בזמן קושי ולחימה. העבודה בסיוע לעיוורים בויטנאם היא רק דוגמא.

היו באזור ב1959 כ900,000 פליטים במחנות כתוצאה מהלחימה. ועדיין הפעילות עבור העיוורים נמשכה יחד עם פעולות סוציאליות נוספות. חשוב שנבין בארה”ב שהזרים השונים באסיה, הם בדיוק כמונו, ורוצים מה שאנו רוצים. רוח אהבה, והבנה.

1960 בנגקוק

קולדפילד מפרסמת את ספרה “הממלכה פנימה” The Kingdom Within

אוטוביוגרפיה בה מסופרים קורותיה, מאז עמדה על דעתה והחלה לזחול בכיתה בה למדו אחיה, דרך בית הספר לעיוורים אליו נשלחה הרחק מהבית, ועד יפן, תאילנד וויטנאם. דרך בה התמקדה בלימוד והנחלת ידע לחיבור בין אנשים.

הגשמת חלום

כששאלו את קולפילד על המגבלה שלה כעיוורת, היא אמרה שאולי אלוהים לקח לה את הראייה כדי להסיט אותה מעולם הלימוד השקט, אל עולם המעשה.

בית הספר לעיוורים שקולפילד הקימה, פועל עד היום בבנגקוק באזור פייאתאי ר’צטווי. לצדו קרן לעיוורים על שמה הנתמכת בידי בית המלוכה התאילנדי. במרכז בית הספר, פסלה של ג’נבייב קולפילד מייסדת בית הספר.

קולפילד מספרת איך פתחה את בית הספר בחדר קטן ששכרה באזור סלה-דאנג (אזור עסקים בו נמצא גם רחוב הפטפונג). היה לה תלמיד אחד, ומעט ציוד שייבאה מארה”ב. היה צריך לפתח כתב-ברייל תאילנדית כדי ללמד את הילדים העיוורים לכתוב ולקרוא.