וואנצ’אי מונסנה הוא פועל תאילנדי שנשרף חיים על ידי חמאס. הוא שרד, מטופל ומחובק על ידי הקהילה הישראלית-תאילנדית ורבים נוספים. הכל החל מפוסט תמים של בת זוג של חייל מיחידה מובחרת שאושפז באותה מחלקה בחדר ליד
וואנצ'אי מונסה במרכז. לצדו ננה ניטיה וולדמן. תצלום: רן עזר, כולל כל התצלומים בכתבה
וואנצ’אי מונסנה (44), מדבר רק תאילנדית. הצוות הרפואי מאוהב בו, אבל קשה לתקשר.
“הוא גבר אמיתי. שקט. צנוע ואמיץ. לא מתלונן, אוהב שלום. סבל הרבה”,
אומר פרופ’ יוסי חייק, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית והמרכז הארצי לטיפול בכוויות בבית החולים שיבא.
“הוא ייצא מכאן רק ארוז ומוכן, אחרי שיקום, לא רגע אחד לפני! כמו ששחררנו את המטופל התאילנדי שהגיע לפניו. הגיע עם כוויות, יצא מפה בהליכה”.
פרופ’ יוסי חייק
לוואנצ’אי זה ייקח קצת יותר זמן. 50% כוויות, מצב קשה. כפות הרגליים שלו עברו טיפול אינטנסיבי, כולל השתלת עור מהירך באזור הכוויה והסרת אזורים רקובים בגלל זיהום שהתפתח בין המתקפה ב־ 7 באוקטובר ועד שהגיע לבית החולים סורוקה יותר מיממה לאחר מכן.
בימים הראשונים הוא היה במצב קריטי. הרופאים נאלצו לצמצם את זרימת הדם לרגליו למרות הכוויות, כדי שליבו ימשיך לפעום והמערכות החיוניות יצליחו לתפקד.
הוא סובל מכאבים ברגליו החבושות והמקובעות בצורה שנועדה למנוע מגיד האכילס שלו להתקצר, מה שיחסוך זמן בשיקום, והפצע הטרי מהשתלת העור מהירך שורף לו מאוד.
פרופ’ חייק מנוסה בטיפול בכוויות, בוגר משלחות הצלה באזורי טראומה באירופה ובאפריקה. עד לא מזמן טיפל באיציק סעידיאן. הוא יודע לקצר את תהליך הריפוי ככל שניתן, אבל לגוף יש את הזמן שלו להגליד. גם לנפש.
לפי הספר, לוואנצ’אי מחכים לפחות 150 יום על המיטה, לפני שיועבר לשיקום כדי ללמוד שוב ללכת, להתרגל לתחבושות לחץ מיוחדות שיעטפו אותו ולאביזרים שיחליפו את הבהונות ברגל.
מה התוכניות שלך לעתיד, אני שואל את וואנצ’אי. הוא לא בטוח: “קודם להבריא ולהתחיל ללכת. אחר כך נראה”.
דילמת המוות
שבת 7 באוקטובר, החלה כמו כל יום בבית האריזה של חברת “אגו”, בין השדות בעוטף. מגורי העובדים קרובים לבית האריזה, כ2־ 3 ק”מ מהיישובים הסמוכים. כ־ 15 ־ 20 פועלים התגוררו במקום. עובדי בית האריזה בקומה העליונה, וואנצ’אי בקומה התחתונה יחד עם עובדי השדה, הקוטפים תפוחי אדמה, בטטות וגזר.
“היו מרגמות, כרגיל”, הוא פותח את הסיפור מקפיא הדם. “בשעה 10:00 הגיעה קבוצה של 10-20 מחבליחמאס מחופשים לחיילי צה”ל. התחבאתי עם חברים במטבח. אחר כך התלבטנו מה לעשות, וחלק אמרו שמסוכן לברוח למטע התפוזים. לא חשבנו שהמחבלים יחזרו, ידענו מהרשתות החברתיות שיש חדירה, אבל לא הבנו את ההיקף.
נכנסתי לחדר שלי והאזנתי למוזיקה, והחברים שלי, בערך 14 אנשים, נשארו לשבת בחוץ. ב14:00 או 15:00 הגיעו עוד הרבה מחבלים ברכב.
פתאום אני רואה שהחדר בוער, הכל סביבי בוער. התלבטתי אם לצאת החוצה או לא. אם אצא יהרגו אותי, אם אשאר אמות מהעשן שחנק אותי ומהאש ששרפה אותי. בסוף יצאתי החוצה. אף אחד כבר לא היה שם”.
בדיעבד יתברר לוואנצ’אי שחלק מחבריו נהרגו ושניים נחטפו. הוא ממשיך לתאר את מסע ההיחלצות שלו: “עמדתי בחוץ ולא ידעתי לאן לברוח. בסוף החלטתי לרוץ לשיחים הגבוהים של פלפל הצ’ילי שאנחנו מגדלים ליד המגורים. ישבתי כשהשיחים מכסים אותי וחיכיתי. שמעתי קולות, אבל לא יצאתי מהמחבוא. לא ידעתי אם אלה חיילים שלנו או מחבלים”.
בלילה, אחרי שחזר למגורים כדי לחפש תיק עזרה ראשונה, הוא שמע מסוק באוויר, איתר פנס במבנה ההרוס ואותת – אך המסוק נעלם אחרי שחג מעליו מספר פעמים. התברר כי הטייסים לא ידעו אם מדובר בחילוץ או במלכודת.
וואנצ’אי מספר שבאותו רגע שבו המסוק נעלם הרגיש אבן לוחצת לו על הלב. תחושה של אובדן תקווה.הוא ידע שזמנו הולך ואוזל.
“גררתי את עצמי לכביש”,הוא מתאר, “לאט־לאט, כמה שיכולתי”. מדובר היה ב־200-300 מטרים, אך על כפות רגליים שרופות ההרגשה היא של אלף מרתונים. רק למחרת אחר הצהריים הגיע כוח חיילים שחילץ את וואנצ’אי לסורוקה.
המרחק של האבל
במקביל לטיפול בפצועים, בישראל ממשיכים לזהות את המתים. 10 הרוגים מנפאל, עוד נרצחים מסרילנקה והפיליפינים. נכון לאתמול, 39 נרצחים תאילנדים זוהו,לצד 25 חטופים. המתים מוטסים חזרה לתאילנד בקבוצות בטקס ממלכתי כפול – בעזיבתם את ישראל ובהגיעם למולדתם בתאילנד.
שגרירת ישראל בתאילנד, אורנה שגיב, מקפידה ללוות כל אחד מההרוגים התאילנדים ולהניח זר על ארונו.
אורנה שגיב שגרירת ישראל בתאילנד, בטקס לחללי מתקפת חמאס. תצלום באדיבות משרד העבודה התאילנדי
סומקואן פאנסה־אט חזר בארון למחוז קלאסין, לכפר באן נונג וונג תאי. הוא היה בן 39 במותו, רק שלושה חודשים בארץ. הוא שירת בצבא התאילנדי, לאחר שחרורו עבד כנהג מונית, ובתור המפרנס היחיד של משפחתו, יצא לישראל ועבד במטע בננות סמוך לגבול עם עזה.
מנהגי האבלות הבודהיסטיים דומים לאלו היהודים. יושבים על המת. נזירים מגיעים להתפלל. משפחה יכולה לבחור בין אבלות באורך 30 יום או שבעה, לפי יכולתה הכלכלית לדאוג לארוחות עבור המנחמים המגיעים לבית. המראות מכוסות, והמנוח מונח בארון עם קירור. נותנים לנשמה להתרגל למצבה החדש. כשאין מספיק מקום בבית, מקימים בחצר סוכת אבלים. בסיום האבל שורפים את הגופה.
קראובאן פאנסה־אט, אביו של סומקואן סיפר: “זו האבידה הגדולה של חיי. מעולם לא הרגשתי כך”.
נופאן, אמו של סומקואן, הוסיפה: “הוא אמר לי, ‘אמא, אם יקרה לי משהו, תהיי חזקה. שלא תיפול רוחך’. אמרתי לו שהלב שלי יפסיק לפעום אם יקרה לו משהו”.
לתונגקון, אמו של נטפון אונגאו, עוד יש תקווה, בנה נמצא בין החטופים. “אני מקווה שהוא בסדר, שיחזור כמה שיותר מהר”, היא אמרה בתאילנד. “תחזירו לי את הילד. אני לא יכולה לחכות. מהר, אמא רוצה אותך”.
ממשלת תאילנד מנהלת מו”מ ישיר מול חמאס בתקווה לשחרור חטופיה, ואנשי ממשל נזהרים מאוד מהבעת הזדהות עם ישראל כדי לא לחבל במאמצים. תאילנד ניטרלית – היא מקיימת יחסים חמים עם ישראל וארצות הברית, אבל גם עם סין, רוסיה ואיראן.
במאבק על דעת הקהל, חיילים ישראלים־תאילנדים מסבירים את עמדת ישראל, בעוד ראש הקהילה השיעית־תאילנדית מציג את עמדת איראן, מוציא הפגנות ואירגן משלחת לא רשמית לפגישות עם אנשי חמאס באיראן ובלבנון.
הקורבנות התאילנדים ומשפחותיהם תקועים באמצע. צ’ומפורן ג’יראצ’ארט, אביו של מאני החטוף בעזה, אמר בייאוש לסי־אן־אן: “אנחנו בכלל לא מעורבים בסכסוך בין ישראל לפלסטין. אנחנו מגיעים לשם רק בשביל לעבוד ולחסוך כסף לחיים טובים יותר”.
טראומה
וואנצ’אי בוכה רק כשהוא מדבר על הוריו, ומנגב את הדמעות מהעיניים באצבעות שרופות. הוא מעביר להם את מצבו במנות קטנות. שלא יישבר להם הלב.
ארבע שנים מאז וואנצ’אי הגיע לישראל, ועדיין לא הספיק לבקר בבית בתאילנד. הוא סבא צעיר וטרי. את הנכד שלו, בן שמונה חודשים, עדיין לא ראה. את בתו בת ה10. לא רצה להטריד בזמן שיחת הטלפון, שלא תחמיץ לימודים בגלל הפרשי השעות בין תאילנד לישראל.
כל מה שהיה לוואנצ’אי נשרף באותו יום. הוא התעורר עם פיג’מת בית החולים שעליו. עוד מעט ייכנסו לחדר מבקרים וירעיפו עליו עוד ועוד אהבה ומתנות, אבל בשעת בוקר זו, אחרי הניתוח השני שעבר, הוא עדיין לבד בחדר גדול וסטרילי, חבוש מכף רגל ועד ראש. ועם חיוך שמדי פעם הופך רק לרגע לבכי, שוואנצ’אי ממהר להחניק כדי לחייך שוב.
למה הגעת לישראל? “רציתי לנוח, להגיע לעבודה שקטה, בלי בלגן וטרטורים. לא ידעתי כלום על ישראל.
“עבדתי תשע שנים בשוודיה, כל פעם לשלושה חודשים בעונת הקטיף, עד שהתעייפתי. לפניכן בתאילנד הייתי טבח. התחלתי בגיל 12. הגעתי לבנגקוק ומצאתי עבודה במסעדה. אחרי כמה שנים עברתי לעבוד כטבח במסעדה ב”האט יאיי” (עיר על גבול מלזיה). אחרי כמה שנים מצאתי משרה חדשה כטבח במסעדה בפאטיה, שם קם הכרתי את אשתי. כשהיא נכנסה להיריון עם בני הגדול, עברנו לאזור לנונג קהאי”.
הכפר של וואנצ’אי ומשפחתו מרוחק כ־ 85 ק”מ מהעיר נונג קהאי หนองคาย בירת מחוז באותו השם סמוך לגבול הצפוני של תאילנד עם לאוס. גן עדן אמיתי. סיפור משפחתו הקרובה טומן בחובו את המציאות של תאילנדים רבים, המפרנסים את משפחתם בכל דרך אפשרית: אשתו גרה בבית אבן קטן שם היא מטפלת בבתם בת העשר ובנכד בן 8 חודשים שנולד לבנו הגדול בן ה20. הבן ואשתו נסעו לעבוד בלול תרנגולות במחוז אחר, והשאירו את הילד אצל סבתו עד שיחסכו כסף.
נונג קהאי היא עיר הבירה של מחוז נונג קהאי, בצפון תאילנד סמוך לגבול לאוס
תאילנדע מאמע
וואנצ’אי רחוק מאוד מנונג קהאי כעת. הוא מרותק למיטה בשיבא, מצלצל בפעמון כדי שייקחו אותו לשירותים בכיסא גלגלים.
“כמה כואב מ־ 1 עד 10 ?” שואלת ד”ר יהודית אברמס, רופה מרדימה בצוות שניתח את וואנצ’אי יום לפני כן. הוא עונה 7, והצוות מהנהן. 7 של וואנצ’אי זה 11 של כל אחד אחר.
שירית שי, אם לחייל שנלחם בעוטף מאז אותו יום נורא, נכנסת בסערה. הם קדים זו לזה ב”וואי”, הקידה התאילנדית שמסמלת כבוד ותודה. שירית היא נציגת נספח משרד העבודה התאילנדי בשגרירות תאילנד בישראל, ומלווה את וואנצ’אי באדיקות לאורך כל הדרך. היא עוברת משיחה לשיחה, מוודאת עם אשתודרך צ’אט בנייד שקיבלה את הכסף, דואגת גם לאישור מימון השיקום מול ביטוח לאומי.
שירית מגישה ל וואנצ’אי מתנה אישית ממנה: ספרי תהילים קטנים שקנתה לו כקמע. היא מראה לו צילומים מסורוקה, המתעדים את הזמן שנעלם לו כשהיה במצב קשה. עדיין עם שיער עבות על הראש. עכשיו הוא נראה כמו נזיר, רזה עם ראש מגולח.
זו לא הפעם הראשונה עבור שירית, שמטפלת במספר פצועים במקביל. יש לה ניסיון עם פצועים מסבבים קודמים, וגם מתקופות רגיעה. היא לא עוצרת לרגע, חייבת להמשיך לבית החולים הבא.
שירית מלאת תודה לישראלים שעזרו בהתנדבות מהיום הראשון בכל ההיבטים: מזרנים ואוטובוסים לפינוי הפועלים, אוכל ומקום לינה. בית קמה ואחים לנשק, הילה מנתיב העשרה, אינספור ישראלים שנחלצו לעזור.
כל השאר היסטוריה
הטלפונים במחלקה ובשגרירות רותחים מעומס, כולם שואלים על וואנצ’אי, מה הוא צריך, מה הוא רוצה לאכול. הכל החל מפוסט של משפחת חייל מיחידה מיוחדת ששכב בחדר סמוך במחלקת כוויות. הוריו החליטו לבקר את הפועל הבודד, בת הזוג של הבן פירסמה בפייסבוק על כך שהוא נמצא שם לבדו, וכל השאר היסטוריה.
קובי פוקס ואשתו התאילנדית טיקה הגיעו מיד לבקר. הם קידמו את הפוסט, והמוני מבקרים מכל הארץ החלו להגיע.
פוקס נכנס עם תרמיל ענק, מלא וגדוש בתרומות מאזרחים ועסקים ישראלים, וגם מגיש לוואנצ’אי טלפון נייד חדש – נוסף לזה שכבר קיבל ממבקרת אחרת.
וואנצ’אי במרכז. מימין: שירית שי, משמאל: קובי פוקס
אוכל תאילנדי מגיע בכמויות ממסעדות, ונשים תאילנדיות המתגוררות בארץ, “תאילנדע מאמע”, מאכילות את וואנצ’אי במרק עם אורז.
אריה הרמן מגיע במדי ב’ היישר ממילואים בשכם. היחידה שלו שמעה על הפצוע שמדבר רק תאילנדית, ומיד הוחלט שאריה חייב ללכת לבקר אותו. אריה דובר תאילנדית שוטפת מאז שעבד שם לפני 30 שנה במפעל תכשיטים. הוא מוסיף את שמו לפתק דוברי התאילנדית המודבק על המוניטור. אם יצטרכו תרגום, גם הוא יוכל לעזור.
אריה הרמן
ננה ניטיה וולדמן גרה בגבעתיים. היא מגיעה בקביעות כדי לעזור, ומביאה איתה חברות תאילנדיות־ישראליות. היא מאכילה, מסדרת, מטפלת, מנווטת את האורחים, ויש רבים.
קבוצה אחת מגיעה מנתניה, עוד תאילנדית, שהשאירה בבית בראשל”צ שני ילדים קטנים, באה במיוחד כדי להרעיף על וואנצ’אי חום ואהבה, כדי שירגיש בבית, להראות לו שחושבים עליו.
פרופ’ חייק שמח שיש מי שדואג לפציינט, אבל כדי להיזהר מזיהומים, סכנה רצינית בכוויות, הוא מבקש להיכנס 3־ 4 בכל פעם ולא כולם יחד.
“ישראל היא ארץ המורכבת מקהילות מהגרים”, אומרת ד”ר אברמס, “כל מי שהפך את ישראל לביתו הוא חלק מהקהילה, ולצערנו גם חלק מהסכסוך. וואנצ’אי הוא חלק מהקהילה שלנו, לטוב ולרע. לכן הוא לא יהיה בודד, כי יש לו קהילה. יש לו אותנו”.
ד”ר יהודית אברמס
קארמה
ויש עוד שאלה מסקרנת אחרונה לוואנצ’אי: מה לדעתו צריך לקרות למחבלים ששרפו אותו, ורצחו וחטפו את חבריו. וואנצ’אי עונה במבט רגוע, עם חיוך ביישני של ילד: “צריך להחזיר את החטופים וזהו.
מה לגבי חמאס?
“מה שאתה עושה, חוזר אליך, זו קארמה”, עונה וואנצ’אי. השלמה היא אחת הדרכים לסייע להחלמה. ואולי התהליך קל יותר כשאתה בארץ אחרת ושורשי הסכסוך לא שזורים בדמך.
* * *
סיקור בתאילנד
איסט 34 מביא תמונות ופרטים נוספים על הכתבה שפורסמה לראשונה במוסף לשבת בעיתון ידיעות אחרונות.
סיפורו של וואנצ’אי סוקר בתאילנד במספר אמצעי תקשורת ביניהם: העיתון “בנגקוק פוסט”, “דה ניישן”, ו”קרונגטהפ טורגיט”, וכן שודר בערוץ הטלויזיה PPTV HD.
רן עזר שליח ידיעות אחרונות וחדשות 12 למזרח אסיה 
תגובה אחת