ג’ואי פגסולינגן Joey Pgsolingan שוכב במחלקה באיכילוב. הוא פונה לכאן, אחרי שני ניתוחים שעבר בבית חולים סורוקה.

נפגשנו כשג’ואי התאושש מניתוח שלישי בידו המרוסקת.

הוא עייף ועצוב. מדי פעם שוכח את האנגלית וחוזר לשפת אמו טאגאלוג; Tagalog, למרות שהאנגלית שלו צחה.

יום אחד ארוך של טרור, הפך אצלו הכל. גם את השפה. שש שנים הוא בישראל, אבל הטראומה סגרה לו חלק בראש. עכשיו הוא צריך להתאמץ כדי לחזור ולדבר אנגלית ועברית.

ג’ואי חזר לדבר רק טאגאלוג. קשה לו לדבר עברית ואפילו אנגלית שהוא מדבר כשפה שנייה. אומרים שכל שפה היא אדם נוסף. כל שפה היא גם אישיות קצת שונה של עצמך. טאגלוג זה הבית בפאנגסינן Pangasinan בפיליפינים. שם ג’ואי נמצא עכשיו במיטה באיכילוב. עדיין לא בשל לחזור לעברית והאנגלית בחיים שהיו לו בקיבוץ בארי .

שכן של ג’ואי בקיבוץ, המטפל הפיליפיני בדירה השכנה, נהרג יחד עם המטופל שלו. ג’ואי והוא היו חברים בנבחרת הכדורסל של הקהילה הפיליפינית בישראל. בחופשות, היו נוסעים לאימוני הנבחרת בתל אביב.  עכשיו ג’ואי צריך להתקשר ולהודיע לחברים בקבוצה על מותו.

לג’ואי ילדים בפיליפינים. כן, הוא מתעגעגע. אבל מה שממלא לו את הראש, זה לספר שוב ושוב למבקרים מה קרה בקיבוץ.

סביבו, פיליפינים רבים. חלקם מה”פאלאס”, בית גיל הזהב היוקרתי, במרכז המסחרי הצמוד לבית החולים איכילוב. מבקרים פיליפינים נוספים גודשים את המסדרון.

ליד ג’ואי, במיטה השנייה בחדר האישפוז באיכילוב, שוכב חייל שנפצע בלחימה.

שש וחצי בבוקר

“בשש וחצי בבוקר קמנו. זה קיבוץ, אז מתעוררים מוקדם” (קיבוץ בארי, ר.ע). “כמעט מיד התחיל צבע אדום”  (אזעקות).

על הכורסא עם העיתון

“עזרתי לאבא (המטופל) להתיישב על הכורסא בסלון עם העיתון של שבת”.

“עמדתי לידו כשהאזעקות התחילו. ניסיתי לשכנע אותו להיכנס לממ”ד”.

“כל פעם שיש אזעקות, אבא לא מוכן בשום אופן להיכנס לממ”ד. אבל כל פעם אני מנסה”.

“הילדים שלו אמרו לי, שאם הוא מתעקש, אז לא להכריח אותו, ושאכנס לממ”ד לבד”.

“עמדתי לידו וביקשתי אולי הפעם ירצה להיכנס,

ואז התחילו דפיקות חזקות בדלת. הוא אמר לי שהוא לא מוכן להיכנס, ושאלך ואכנס לממ”ד”.

מפוצצים את הדלת

“עמדתי בתוך ממ”ד, מקשיב מה קורה בחוץ. החזקתי בכח את ידית הדלת שלא יוכלו לפתוח”.

“שמעתי את הטרוריסטים שואלים את אבא באנגלית אם יש לו ילדים והאם הוא גר עם עוד מישהו בבית”

“אבא אמר שהוא גר עם המטפל”.

“הם שאלו איפה המטפל”.

“אבא אמר ששלח את המטפל לממ”ד”.

“הטרוריסטים מנסים להיכנס, ואני מחזיק את ידית הדלת בכל הכח ולא נותן”

“שמעתי בדירה רעש של הפיכת חפצים. וקולות מהמטבח כשהם אוכלים”.

“הם שוב ניסו להיכנס לממ”ד. לא עניתי ולא פתחתי את הדלת. החזקתי חזק את הידית”.

“הם ירו על הדלת אבל הקליעים לא חדרו את הדלת”.

“זה הרגיש כמו נצח, למרות שנמשך לא יותר משעה”

“הם דפקו על הדלת עם כל מיני מכשירים ולא הצליחו לפתוח. הרגשתי שאני מחזיק את הדלת שעות”

נהיה שקט

אחרי שעה בערך, נהיה שקט. ואז התחלתי להריח עשן.

עשן התחיל לחדור מתחת לדלת, ולא היה לי אוויר.

נכנסתי לפאניקה. היד שלי התכווצה עוד יותר על הדלת.

העשן חנק אותי, אבל לא יצאתי.

מנהל הקבוצה שלנו אמר לא לתת לאף אחד להיכנס, לא להאמין למה שאומרים, כי הטרוריסטים מתחזים לחיילים.

הייתי בלחץ. אבל צייתתי להוראה. לא ידעתי מי זה מי. לא ידעתי אם להישאר או לצאת. חשבתי שאחנק מהעשן.

עמדתי ככה על הדלת מחזיק בכח בידית במשך שעות, עד שהגיע הלילה.

לילה

“החיילים הגיעו בלילה”.

“הם דיברו אלי מעבר לדלת, אבל לא עניתי”.

“לא ידעתי אם אלה חיילים או טרוריסטים שמתחזים לחיילים”.

“בקבוצה אמרו לא לענות בשום אופן. אז לא עניתי”.

“הם ניסו לפתוח את הדלת. החזקתי חזק את הידית, ולא נתתי לפתוח”.

“ואז הם ירו בדלת בכלי נשק כבד. עפתי אחורה בממ”ד. הקליע חדר את הדלת וריסק את היד עליה נשענתי”.

“בגלל שעמדתי על הצד, לא התרסק לי כל הגוף”.

“פתח את הדלת”

“עפתי בתוך הממ”ד”.

“הייתי מלא דם והיד שלי הייתה תלויה עלי, מחוברת אבל מרוסקת”.

“מבחוץ עדיין לא הצליחו להיכנס. הם שוב אמרו: “פתח את הדלת”.

“חשבתי לעצמי, שאם לא אפתח, אמות במילא. כי הייתי פצוע ודיממתי. אם לא הייתי פותח הייתי מת מאיבוד דם”.

“פתחתי”

“אלה היו חיילים שלנו. חיילים ישראלים”.

“בַּאקֵט נְיוֹ אַקוֹ בִּינַרֵל”

“הבית היה הפוך. המטבח והמקרר פתוחים וכל האוכל בחוץ. את כל הבית שדדו”.

“את אבא לא ראיתי. בחוץ במרפסת הכניסו אותו לשק”.

“ניסו לפנות אותי, אבל היד שלי היה תלויה מרוסקת”.

“הם דיברו אלי ולא הצלחתי לענות”

“בסוף הצלחתי לדבר:”

“בַּאקֵט נְיוֹ אַקוֹ בִּינַרֵל” (למה יריתם בי). זה מה שאמרתי להם.

לא שמתי לב באיזו שפה אני מדבר. זה מה שיצא. השפה היחידה בה הצלחתי לדבר. טאגאלוג”.

העיניים של ג’ואי מתמלאות דמעות. הוא עוצם אותן. יושב בפיג’מה של איכילוב על כורסא ליד המיטה. ידו מחוברת בברגים למוט ברזל חיצוני. סביבו אוכל וחבילות של גרביים ותחתונים שקנו בשבילו מבקרים פיליפינים שאת רובם הוא לא מכיר.

ג’ואי נח, וחוזר לדבר בטאגלוג, ממשיך לספר:

על השולחן

החיילים התייעצו ביניהם ובסוף הניחו את ג’ואי על שולחן פלסטיק של גינה. כי לא הייתה להם אלונקה.

“חלק מהחיילים הרימו את השולחן, וארבעה צעדו צמודים לשולחן כשהגב אלי והפנים החוצה, כמו סרטן. מכוונים את הנשק החוצה ויורים”.

“זו הייתה דרך ארוכה”.

“הכניסה לקיבוץ רחוקה מהבית. בהליכה רגילה, זה לוקח כ20 דקות”.

עוצרים ויורים

“נראה לי שהפינוי בהליכה אל שער הקיבוץ לקח שעה וחצי”

כל כמה מטר, החיילים היו מורידים את השולחן ויורים על מי שיורה עליהם. שוב מרימים את השולחן וצועדים עוד כמה מטר, ושוב יורים.

הפינוי שלי היה תחת יריות כל הזמן.

בסוף הגענו לאמבולנס בכניסה לישוב. פינו אותי לסורוקה.

להציל את היד

“בסורוקה עברתי שני ניתוחים”.

“אחר כך פינו אותי לאיכילוב. וכאן עברתי ניתוח שלישי”.

“מנסים להציל לי את היד”.

ידו של ג’ואי מגובסת, ומחוברת בברגים להתקן מתכת חיצוני. העצם שבורה והשריר נקרע.

השכנים נרצחו

בבית החולים ג’ואי גילה שחברים שלו נרצחו. המטפל והמטופל בדירה השכנה בקיבוץ בארי. הבית שלהם נשרף, האש לא הצליחה להבעיר את הבית השכן בו ג’ואי גר עם המטפל, והתחבא בממ”ד שבתוכו.

המטפל שנרצח בבית השכן, שיחק עם ג’ואי כדורסל בליגה של הקהילה הפיליפינית.

חלק מן המטופלים והמטפלים שרדו. אחרים נרצחו.

בקבוצה של ג’ואי בצ’ט של העבודה בקיבוץ, היו 20 מטפלים פיליפינים מהקיבוץ.  שניים נהרגו בוודאות. ג’ואי נפצע בצורה חריפה. היו עוד כמה פצועים משאיפת עשן וחבלות אחרות. 5 מטפלים פיליפינים נעדרים, והשאר כנראה בין המפונים למרכז הארץ. מספר המתים והחטופים. ממשיך לעלות. עדיין לא התייצב המספר.

בפיליפינים

טרם זוהו כל הנרצחים מהפיליפינים במתקפת חמאס. מספר ההרוגים והנעדרים ממשיך לעלות.

Another Filipino worker confirmed killed in Israel-Hamas war

The 49-year-old woman was at the music festival attacked by Hamas militants on October 7, according to the Department of Foreign Affairs

הפיליפינים היא מדינה בעלת רוב נוצרי קתולי עם מיעוט מוסלמי.

הרוב המכריע של הפיליפינים תומכים בישראל, ומתמקדים בגינוי המתקפה והצורך להילחם בחמאס.

בדרום המוסלמי היו הפגנות תמיכה בצד הפלסטיני.

נשיא הפיליפינים היוצא רודריגו דוטרטה אמר בראיון לטלויזיה כי אם היה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, הוא היה הופך את עזה לבית הקברות הגדול בעולם.

מנהיג מוסלמי בעיר מאראווי שבדרום הפיליפינים  מתח ביקורת על דברי דוטרטה.

נשיא הפיליפינים פרדיננד מרקוס הבן הצהיר על אבל על מותם של שני אזרחים פיליפינים, וגינוי הרג ואלימות מתמשכת